שבי שומרון

מעשה שספר הרה”ק רבי נחמן מברסלב זצ”ל: פעם יצאו יהודי וגרמני לערוך טיול ברחבי תבל, ובדרך אזל כספם, ולא היה להם מה לאכול. היה זה בערב הפסח, אמר
היהודים לגרמני, אלמד אותך קצת ממנהגי היהודים בפסח, ובערב נכנס לאיזה בית כנסת, והיהודים רחמנים הם וירחמו עלינו ויקחו אותנו בתור אורחים לסדר של פסח.
הוא למד אותו איך עושים קדוש ונוטלים ידיים ועוד, רק שכח לומר לו שלפני שמתחילים לאכול את הסעודה אוכלים מרור. בערב נכנסו לבית הכנסת ובעל בית אחד
לקח את היהודי בתור אורח, ובעל בית אחר לקח את הגרמני בחושבו שגם הוא יהודי.
הגרמני בא לסדר כשהוא רעב מכל היום, וצפה בכיליון עיניים שיסיימו כבר את אמירת ההגדה ויתחילו בסעודת החג. בתחילה נתנו לו חתיכת כרפס במי מלח ממנה ודאי
לא שבע. אחר כך אמרו ואמרו, לבסוף נטלו ידים ונתנו לו חתיכת מצה והוא כבר שמח – כי חברו אמר לו שאז מגיעים לסעודה ומגישים בשר ודגים וכל מטעמים. ופתאום נתנו לו משהו לאכול – ונעשה כה מר בפיו ודמעות עמדו בעיניו, והיה בטוח שזוהי הסעודה המובטחת, ורק את זה יאכלו – מיד קם וברח מן השולחן בכעס רב וצעק, יהודים ארורים, לאחר כל מהלך הסדר נותנים לאכל דברים כה מרים! והלך לבית הכנסת לחכות לחברו ולהוכיחו על עצתו.
החבר הגיע לאחר זמן, שמח ושבע מהאכילה והשתייה, ושאל את הגרמני כיצד עבר עליו הסדר. הביע בפניו הגרמני את גודל אכזבתו. אמר לו היהודי: “אי לך גרמני
שוטה, אילו היית מחכה עוד קצת, הרי היה לך כל טוב כמוני”.
כן הדבר בעבודת ה’, ובהתקרבות לצדיק האמיתי. שלאחר כל היגיעות והטרחות, כשמתקרבים לעבודת ה’, באה לפעמים מעט מרירות לזיכוך הגוף. ומי שמחכה עוד מעט וסובל אותה – מרגיש לאחר מכן כל מיני חיות ותענוג!
כך אנחנו בעניין גאולת הכלל והפרט, כל דבר צריך לעשותו בסבלנות ובנחת, וסוף כל סוף כדרך שאדם הולך בה מוליכים אותו.

חג כשר ושמח לכל בית שבי שומרון!
שנזכה להיגאל גאולה שלימה, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל!

הרב יהושע מרדכי שמידט

רב היישוב שבי שומרון

שיעור לפרשת השבוע,פרשת מצורע, מפי הרב יהושע שמידט, רב הישוב שבי שומרון. האזנה נעימה!

התקהלות לשם אחדות!

תורתנו הק’ פותחת בפסוק “ויקהל משה את כל עדת בנ”י ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציוה”. בעניין מדוע פותחת פרשתינו בלשון “ויקהל” ולא “וידבר” או כל לשון אחרת נאמרו מספר פירושים מכיוונים שונים, כמובא במפרשים. ננסה להתרכז במפרשים המדברים בעניין האחדות.

מובא בשם הגאון ה”אבני נזר”: כהקדמה למשכן היה דרוש “ויקהל”, כלומר שיהיו בני ישראל נקהלים ומלוכדים כאיש אחד, שכן עד למשכן היתה כמות הקורבנות מותרת לכל אחד. כל אדם היה רשאי לעשות לו במה בכל מקום שירצה ולהקריב עליה קרבנות. ואולם, לאחר הקמת המשכן נאסרו במות של יחידים, שהכל היו חייבים להביא קורבנותיהם למשכן. נמצא, כי המשכן נועד לבטל את הכמות של כל יחיד, ולאחד את העם למוקד אחד. זהו ויקהל, להקהיל את העם למקום אחד.

וראיתי עוד בספר “איש לרעהו” שכתב בשם מפרשים: הרי ידוע שבעוון מחלוקת ושנאת חינם נחרב ביהמ”ק, ולפיכך, עתה בהקמת המשכן מקהיל משה את עם ישראל ומכניסם יחדיו, כדי שיהיו מאוחדים. שכן, הקמת המשכן ובמיוחד קיומו תלויים באחדות עם ישראל, בכבוד שינחלו אחד כלפי השני. בעניין זה יש: א’: עניין סגולי של סיעתא דשמיא מסויימת שתגיע בעניין זה. ב’: עניין חינוכי לחנך את עם ישראל לדעת שזהו יסוד בניינו של המשכן, ואח”כ בס”ד בביהמ”ק. זהו החינוך שאנו צריכים, ללמוד אחדות, אחדות, אחדות ואהבת חינם. וזהו עניין “ויקהל משה”.

מובא בגמרא במסכת ברכות דף ה’ ע”ב: “תניא אבא בנימין אומר שניים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו, שנאמר טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ, ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל… ואם המתין לו מה שכרו? אמר ר’ יוסי ברבי חנינא: זוכה לברכות הללו, שנאמר לולא הקשבת למצוותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך וגו’…”.

לכאורה מהו הדבר הכ”כ חמור בכך שלא חיכה לחברו?

אלא, מסביר ר’ חיים יוסף זוננפלד בספרו “בן יהוידע”: ברגע שאדם נשאר לתפילה עם חברו הוא מורה שהוא רוצה להצטרף עימו. ואם אינו נמצא איתו ולא נשאר, דהיינו הולך, הוא מעיד כאלף עדים כי הוא אינו רוצה להיות איתו.

ויתרה מכך, מוסיף ה”בן יהוידע”, התפילה זקוקה לחיבור. לכן לשון התפילה היא בלשון רבים, כמובא בגמרא במסכת ברכות דף ל’ ע”א: “לעולם לשתף אינש נפשיה בהיי ציבורא”. שהרי כשמשותף עם כולם הוא מחובר אף אל הצדיקים, ואז תפילתו ותפילתם עולות ביחד והם מתחברים אחד אל השני.

מסופר, כי בישיבתו של מרן ה”חפץ חיים” הייתה מחלוקת בדבר מסויים. כינס הח”ח את כל בני הישיבה ואמר, תוך שהוא מסמן בידו ‘החוצה’: “הישיבה של החפץ חיים נוסדה על אחדות ושלו’ – מחלוקת החוצה”, וכך חזר על הדברים שלוש פעמים כולו רותח בשלהבת אש קודש.

יהי רצון שהקב”ה יזכנו להפנים אחדות אמיתית הנובעת מעומק הלב.

הרב יהושע מרדכי שמידט

רב היישוב שבי שומרון

“כמין מטבע של אש”

ממשיכים לעבוד, ממשיכים לדאוג לבניין המשכן הגשמי, אבל צריך לדעת שכל ציווי שקשור לבניין המשכן יש בו צד רוחני גדול ושלם. התורה מצווה את משה רבינו ע”ה פל’ פס’ י”ב: “כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו… זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל”

אומר המדרש תנחומא וכן מובא הדבר בעוד מדרשים: “זה יתנו אמר רבי מאיר כמין מטבע של אש הוציא הקב”ה מתחת כיסא הכבוד והראה למשה ואמר לו זה יתנו כזה יתנו”

נשאלת השאלה, מדוע צריך לתת מחצית השקל ולא שקל שלם? שנית, מה פירוש מטבע של אש? ועוד, מדוע צריך להזכיר שלקח זאת מתחת כסא הכבוד?

ראיתי מספר הסברים הקשורים לעניין החיבור שיצר עניין מחצית השקל כאשר ההבנה היא שאין האדם שלם והוא צריך להשתלם ע”י תוספת החצי של חבירו! ראיתי לנכון להביא את לשונו של הנהג של הגרמ”צ נריה זצ”ל בספרו נר למאור עמ’ 237:

“מחצית השקל של התורה האחד צריכה להתאחד עם המחצית של חבירו… זאת הייתה עבודת הקודש של כל יחיד עובר לתרומת שקלו, ליישר את הלבבות, ליישר את ההדורים… חודש אדר שמתחילתו השמיעו על השקלים, היה איפה חודש הנטיעה של אהבת ישראל במעמקי הלבבות… ע”כ הואילה מצוות הקדמת השקלים – מצוות איחוד העם ליום אחד – ושקלי ישראל דחו את שקלי המן שהתבססו על יסוד הפירוד והפיזור החיצוניים – “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים” – בניגוד ליסוד האיחוד והליכוד הגנוז בשקלי ישראל”.

ועפ”ז ראיתי בספר “ברכת משה” לכ”ק ר’ משה מרדכי מלעלוב זצ”ל מה שמביא רש”י בתחילת פרשת “וישב” שיעקב אבינו ראה את כל האלופים האלו והשיב לו הקב”ה שכל האלופים האלו הם קש, וניצוץ אחד מהם יוצא מיעקב אבינו ושורף את כולם כמובא בעובדיה פרק א’: “והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית יעקב לקש” שניצוץ אחד שיוצא מיוסף שורף את כולם והניצוץ הזה שייך למהות בנ”י שעובדים את ד’ כמו אש ולא בצורה קרירה אלא מתוך חמימות אש, אש התורה ואש אהבת ישראל אחד את השני!!

ראיתי עוד בספר של כ”ק ר’ יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז זצוק”ל שכתב ג”כ כעין הדברים הנ”ל בספר “פניני שפע חיים” עמ’ קנ”ט, לפי כשהאדם עמל בשרב כשהחמה יוקדת על ראשו, ובזיעת אפו מביא טרף לביתו ואעפ”כ כאשר יבקשו מאתו צדקה לדבר מצוה הריהו מוכן ומזומן להפריש תרומה לד’ מרכושו הדל ונותן בשמחה ובטוב לבב. זהו מטבע שנקנתה ע”י זיעת האש, וניתנה ע”י אש בהתלהבות למצות ד’ לאהבת ישראל זה ראוי להיות כופר נפש לד'”

 שבת שלום,

הרב יהושע שמידט

רב הישוב שבי שומרון