פרשתינו מספרת לנו באריכות איך גווע אהרון(במדבר כ, כב-כט). גם במדרשים האריכו הרבה. אין ספק שחז”ל מלמדים אותנו בזה לחפש ולחקור מה היו מידותיו ומעלותיו כדי שנאחז בשיפולי- גלימיה.ובכך מתקיים “ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבים את הפורענות”(סנהדרין קח)כלומר כאשר מפרטים את מעלותיו של הנפטר והשומעים מחליטים ללכת בדרכיו, בזה הם מבטלים ממנו מידת הדין. ומובא בתרגום יונתן (על דברים י’, ו’) שכאשר מת אהרן ונלחם עמהם עמלק “רצו לחזור למצרים וחזרו שש מסעות. רדפו בני לוי אחריהם והרגו מהם שמונה משפחות, ואף מבני לוי עצמם נהרגו שש משפחות. אמרו זה לזה, מי גרם לנו ההרג הזה? אלא מפני שהתרשלנו בהספדו של אהרן הצדיק. אז קבעו שם מספד כל בני ישראל, כאילו מת שם” עכ”ל. בעומק הענין יש צורך לבאר מדוע גם בני לוי שעסקו במצוה להחזיר מוגי לב מניסתם מצרימה, מדוע גם הם נהרגו? ושמא יש לומר כי חסרו בגישה אחוותית(כמו בנהרגי מלחמת פלגש בגבעה) שפעלו מתוך קנטור ונצחנות ולא ללמדות ממדת אהרן. כי גם ההורג בקנאות, חייב לכוון באהבה שהוא בא כדי “להציל” את השני מעוונו. ובכן גם אנו צריכים לעיין במידותיו של אהרן.
תכונה ראשית היתה אצל אהרן, שהיה ‘טהר לב’, כלומר רחוק מלהחשיב את עצמו. מצאנו שכאשר יצא לקבל פני אחיו משה הבא ממדין, “וראך ושמח בלבו”(שמות ד, יד). מפרש רש”י:”לא כשאתה סבור שהוא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה(אע”פ שאהרן היה הנביא של ישראל במצרים עד בואו של משה, וגם היה מבוגר ממנו) ומשם זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב”.לבו נקי מן טינא וקנאה. הוא יכול לראות קידומו של הזולת, בלי שליבו ינקפנו. ולמדנו בספר “ראשית חכמה” ששואלים את המת מיד במותו “האם המלכת את חברך בנחת-רוח?”ואם התשובה היא חיובית, אזי ניצול מעינויי מלאך המות. ונ”ל שזהו הנרמז בפסוקינו שבכותרת, שראוי לאדם שיהיה ‘טהר לב’ ויוצק חן בשפתותיו, ויתנהג לחבירו כאילו הוא מלך.”כל ישראל בני מלכים הן” וראינו איזה סעודה היתה ראוי להכין להם.
שבת שלום,
הרב יהושע מרדכי שמידט