מעשה שספר הרה”ק רבי נחמן מברסלב זצ”ל: פעם יצאו יהודי וגרמני לערוך טיול ברחבי תבל, ובדרך אזל כספם, ולא היה להם מה לאכול. היה זה בערב הפסח, אמר
היהודים לגרמני, אלמד אותך קצת ממנהגי היהודים בפסח, ובערב נכנס לאיזה בית כנסת, והיהודים רחמנים הם וירחמו עלינו ויקחו אותנו בתור אורחים לסדר של פסח.
הוא למד אותו איך עושים קדוש ונוטלים ידיים ועוד, רק שכח לומר לו שלפני שמתחילים לאכול את הסעודה אוכלים מרור. בערב נכנסו לבית הכנסת ובעל בית אחד
לקח את היהודי בתור אורח, ובעל בית אחר לקח את הגרמני בחושבו שגם הוא יהודי.
הגרמני בא לסדר כשהוא רעב מכל היום, וצפה בכיליון עיניים שיסיימו כבר את אמירת ההגדה ויתחילו בסעודת החג. בתחילה נתנו לו חתיכת כרפס במי מלח ממנה ודאי
לא שבע. אחר כך אמרו ואמרו, לבסוף נטלו ידים ונתנו לו חתיכת מצה והוא כבר שמח – כי חברו אמר לו שאז מגיעים לסעודה ומגישים בשר ודגים וכל מטעמים. ופתאום נתנו לו משהו לאכול – ונעשה כה מר בפיו ודמעות עמדו בעיניו, והיה בטוח שזוהי הסעודה המובטחת, ורק את זה יאכלו – מיד קם וברח מן השולחן בכעס רב וצעק, יהודים ארורים, לאחר כל מהלך הסדר נותנים לאכל דברים כה מרים! והלך לבית הכנסת לחכות לחברו ולהוכיחו על עצתו.
החבר הגיע לאחר זמן, שמח ושבע מהאכילה והשתייה, ושאל את הגרמני כיצד עבר עליו הסדר. הביע בפניו הגרמני את גודל אכזבתו. אמר לו היהודי: “אי לך גרמני
שוטה, אילו היית מחכה עוד קצת, הרי היה לך כל טוב כמוני”.
כן הדבר בעבודת ה’, ובהתקרבות לצדיק האמיתי. שלאחר כל היגיעות והטרחות, כשמתקרבים לעבודת ה’, באה לפעמים מעט מרירות לזיכוך הגוף. ומי שמחכה עוד מעט וסובל אותה – מרגיש לאחר מכן כל מיני חיות ותענוג!
כך אנחנו בעניין גאולת הכלל והפרט, כל דבר צריך לעשותו בסבלנות ובנחת, וסוף כל סוף כדרך שאדם הולך בה מוליכים אותו.
חג כשר ושמח לכל בית שבי שומרון!
שנזכה להיגאל גאולה שלימה, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל!
הרב יהושע מרדכי שמידט
רב היישוב שבי שומרון