מענייני דיומא בשבי שומרון: פרשת ויקהל

התקהלות לשם אחדות!

תורתנו הק’ פותחת בפסוק “ויקהל משה את כל עדת בנ”י ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציוה”. בעניין מדוע פותחת פרשתינו בלשון “ויקהל” ולא “וידבר” או כל לשון אחרת נאמרו מספר פירושים מכיוונים שונים, כמובא במפרשים. ננסה להתרכז במפרשים המדברים בעניין האחדות.

מובא בשם הגאון ה”אבני נזר”: כהקדמה למשכן היה דרוש “ויקהל”, כלומר שיהיו בני ישראל נקהלים ומלוכדים כאיש אחד, שכן עד למשכן היתה כמות הקורבנות מותרת לכל אחד. כל אדם היה רשאי לעשות לו במה בכל מקום שירצה ולהקריב עליה קרבנות. ואולם, לאחר הקמת המשכן נאסרו במות של יחידים, שהכל היו חייבים להביא קורבנותיהם למשכן. נמצא, כי המשכן נועד לבטל את הכמות של כל יחיד, ולאחד את העם למוקד אחד. זהו ויקהל, להקהיל את העם למקום אחד.

וראיתי עוד בספר “איש לרעהו” שכתב בשם מפרשים: הרי ידוע שבעוון מחלוקת ושנאת חינם נחרב ביהמ”ק, ולפיכך, עתה בהקמת המשכן מקהיל משה את עם ישראל ומכניסם יחדיו, כדי שיהיו מאוחדים. שכן, הקמת המשכן ובמיוחד קיומו תלויים באחדות עם ישראל, בכבוד שינחלו אחד כלפי השני. בעניין זה יש: א’: עניין סגולי של סיעתא דשמיא מסויימת שתגיע בעניין זה. ב’: עניין חינוכי לחנך את עם ישראל לדעת שזהו יסוד בניינו של המשכן, ואח”כ בס”ד בביהמ”ק. זהו החינוך שאנו צריכים, ללמוד אחדות, אחדות, אחדות ואהבת חינם. וזהו עניין “ויקהל משה”.

מובא בגמרא במסכת ברכות דף ה’ ע”ב: “תניא אבא בנימין אומר שניים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו, שנאמר טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ, ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל… ואם המתין לו מה שכרו? אמר ר’ יוסי ברבי חנינא: זוכה לברכות הללו, שנאמר לולא הקשבת למצוותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך וגו’…”.

לכאורה מהו הדבר הכ”כ חמור בכך שלא חיכה לחברו?

אלא, מסביר ר’ חיים יוסף זוננפלד בספרו “בן יהוידע”: ברגע שאדם נשאר לתפילה עם חברו הוא מורה שהוא רוצה להצטרף עימו. ואם אינו נמצא איתו ולא נשאר, דהיינו הולך, הוא מעיד כאלף עדים כי הוא אינו רוצה להיות איתו.

ויתרה מכך, מוסיף ה”בן יהוידע”, התפילה זקוקה לחיבור. לכן לשון התפילה היא בלשון רבים, כמובא בגמרא במסכת ברכות דף ל’ ע”א: “לעולם לשתף אינש נפשיה בהיי ציבורא”. שהרי כשמשותף עם כולם הוא מחובר אף אל הצדיקים, ואז תפילתו ותפילתם עולות ביחד והם מתחברים אחד אל השני.

מסופר, כי בישיבתו של מרן ה”חפץ חיים” הייתה מחלוקת בדבר מסויים. כינס הח”ח את כל בני הישיבה ואמר, תוך שהוא מסמן בידו ‘החוצה’: “הישיבה של החפץ חיים נוסדה על אחדות ושלו’ – מחלוקת החוצה”, וכך חזר על הדברים שלוש פעמים כולו רותח בשלהבת אש קודש.

יהי רצון שהקב”ה יזכנו להפנים אחדות אמיתית הנובעת מעומק הלב.

הרב יהושע מרדכי שמידט

רב היישוב שבי שומרון

פורסם בקטגוריה כל מיני..., עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.